מדינה, צבא, צייתנות ותפקיד האנרגיה הנשית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כשהייתי חייל (חוויה קשה מאד) בקורס חובלים (עד שהבנתי לאן זה הולך ויצאתי) הייתי עד לטקס "חניכה" שעשו, לפחות אז, בספינות חיל הים. חייל חדש, ברגע לא צפוי, היה נלקח בכוח ומוצמד לשולחן, שם היו מפשיטים אותו ומקשקשים לו, כל החיילים, על איבר המין. וכולם היו צוחקים. חוץ מהחייל עצמו. שבהמשך היה בוודאי עושה זאת לאחרים.

אני זוכר את הזעזוע והבעתה שהייתי נתון בהן. ובהמשך כל כך הרבה מקרים של שרירות לב, של התעללות, השפלה, הפחדה, מניפולציות של שליטה והקטנה אנושית. צבא. מה לי ולצבא? מה לאחרים ולצבא? המיקדש המפואר הזה, הפרה הקדושה שאסור לערער עליה. מדינה שחיה ונושמת צבא, שהוא מנגנון שמושתת על עריצות ועל הזכות של אדם אחד לגזול מאדם אחר חלקים רבים מהאנושיות שלו, ממש לעשות בו כבשלו, תחת מסווה של "מה לעשות, ככה זה בצבא, אנחנו חייבים צבא, צבא זה טוב".

אתה מתרגל לנורמליות של "שירות צבאי" אתה מתרגל לנורמליות של העריצות, של הצייתנות, של סתימת הפה ושל הלגיטימציה של האלימות הממוסדת. אתה מתרגל למנהיגים גנרלים. אתה מתרגל שמדברים אתך על המלחמה הבאה. אתה מתרגל לכך שחייבים להילחם. ובשביל שזה יקרה מוכרח לייצר אווירה של צייתנות. זה לא בני אדם, זה חיילים בהווה, בעבר או בעתיד.

מדינת ישראל, שיצרה נראטיב גברי-קונפורמיסטי שנתפס כ"מלח הארץ" או כל מיני ביטויים שחוקים אחרים, מתקשה להשתחרר מדפוס הצייתנות ואני לא מתפלא. אם הייעוד של מרבית האנשים הוא להיות חיילי סדיר ומילואים, ללבוש מדים ולהצדיע, אין פלא שכאשר המנהיג משדר "צו גיוס לתת כתף" ההמונים רצים בלי לחשוב. וגם מספרים לעצמם שהם "מצילים את המולדת" ושהם שייכים ל"בסדר" שזה בעצם "נאמנים למשטר".

המקום הזה, שהוא חלק מהסיפור הישראלי ה"לגיטימי" הוא מקום שמתקיימות בו התעללויות על בסיס יום יומי. חיילים שסרבו לקבל זריקה הושארו בבסיס למשך זמן ממושך כעונש. אחרים שמעו שזו "פקודה" להסכים לקבל את הזריקה ("פקודה להסכים…כן"). הצבא תמיד היה מקום בו למפקדים מותר כמעט הכל.

זה הסיפור שלנו. לצאת מתסמונת ה"חיילים" הזו. לחיילים אמנם אסור "להפר פקודה". אבל הבעיה היא שהרבה אזרחים מתקשים להשתחרר באמת מהחייל שבתוכם ולתת לעצמם את הזכות לבחור אם כן או אם לא. לתבוע את החופש שלהם. להיות אדם של העולם ולא של הסיפור הישראלי הרדוף והנרדף.

אני מייחל ליום שבו הורים יגיעו בהמוניהם לבסיסי הצבא ויתמודדו ישירות עם המוקד שבו הם עצמם הסכימו שהעריצות תהפוך לגיטימית.

זו התעוררות האנרגיה הנשית שמפרקת את שלטון הפחד של "זה צבא, אין מה לעשות" ושתובעת את החיים עצמם אליה, חיים שבהם הכוח האזרחי החופשי הוא זה שנותן את הטון, הוא זה שמחליט, הוא זה שמגונן, הוא זה ששם את החלק של ה"צבאיות" במקומה הנכון, תחת שליטת ערכים גבוהים של חמלה וכבוד האדם.

ההחלמה ממשבר הזריקות נמצאת כאן. בהכרת מחיר הצייתנות מרחיקת הלכת של הנראטיב הצבאי המקומי והיציאה העקשנית והמתמידה כנגד תפיסת עולם שמקטינה את האדם, את זכויותיו ואת היכולת שלו ליצור ולבחור. הזריקות רק באו להמחיש לנו היכן אנחנו חיים, את העריצות שכבר שוכנת פה. וכאשר, דרך דרמת הזריקות והכפייה, נכיר ביכולת הנשית, העמוקה, לא לציית ולשמור על החיים ועל ערכיהם הבסיסיים, נוכל גם להרוויח את מה שהמשבר הזה מבקש מאיתנו לשנות כאן.

קצת עליי

ד"ר פיינשטיין הוא פסיכיאטר שממקד את הטיפול שלו בכלים לא תרופתיים, ככל שהדבר ניתן, וזאת על מנת להביא את האדם למצב בו הוא פוגש את יכולותיו לרפא את עצמו ולהשתחרר ממה שמפריע לו לקיים אורח חיים איכותי ומספק. הוא מחברם של ספרים רבים שמתמקדים ביכולתו של האדם לחולל שינויים בחייו.

מאמרים אחרונים

עקבו אחרינו

דילוג לתוכן